Blackbird singing in the dead of night, take these broken wings and learn to fly

עוברת עלי תקופת ביטלס. קצת מאוחר אבל עדיף מלעולם לא.
אולי בגלל שאני עוברת תקופה שבה אני מצליחה , לאט לאט, להרגיש שאני מסוגלת לעשות את הדברים שאני צריכה, חייבת, למען ההתקדמות שלי.
אני כ"כ שקועה באירה ובחברות שלי, אבל איכשהו, תמיד הרגשתי בחיים שהאנשים שאיתי, לא מאפשרים לי במקום מסוים להתקדם, ועכשיו זה שונה לגמרי.
גם אירה, בתור החברה שלי, עוזרת לי כ"כ להרגיש שהכל קל, ושזה לא בשמיים. כבר התחלתי להתקדם...
ליטל המקסימה עזרה לי לסדר את החדר. איזי הזכירה לי עד כמה אני נפלאה (בעינייה... :), אירה עשתה לי סדר בראש וגרמה לי להבין איך להחלץ מהמינוס בבנק. אני מפקידה היום משכורת שמשאירה אותי בפלוס של אלפיים שקט ויש לי מעט מרחב נשימה.
הייתי אומללה בעבודה וכל חברי עודדו אותי להתפטר, והתפטרתי, ואני מרגישה עם זה מצוין. יש לי התלמדויות עם מארק מבית הבירה. אני מתחילה להרגיש איך דברים מגיעים אט אט אל מקומם.

אני הולכת ללמוד תיאוריה! זהו, הגיע הזמן.
ועומר חזר, רעוצי מאושרת. זה נהדר.
אמא ואני נוסעות לניו יורק במהלך שבוע הבא.
פאקינג איי!
לרשימת בקשות, שלחו לי מייל :)

וידוי

|מעילי הפשוט ופנס על הגשר.
ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתים ושתים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל לחם ומים אלי תחזור.

בעוניינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך
...

וקינאתי לך ובחושך ארבתי
ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
וביתנו שמם מחיוך ומצחוק
ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב
עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
ואדע כי חשבת עלי מרחוק
ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
והלכת לעד ואני נושאת ילד
רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
ואני בפניך אביט ואומר
כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה עניה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות"



אלוהים אדירים איזי, כמה התגעגעתי אליך. אני לא מאמינה שאחרי שלא דיברנו, סופסוף זכיתי בך להבהוב, חג וסופ"ש קצרים מנשוא, כדי לאבדך לטובת הכלא הצבאי ל28 ימים ארוכים. בת זונה.

;)

דיסוננס קיומי. או משהו.

לפעמים החיים מזכירים לי שלא משנה כמה מוצלחת אני עכשיו,
אני (כנראה) אסחב תמיד את ההרגשה המנקרת של התקופה בה כולם שנאו אותי והייתי לא מספיק יפה, טובה, שעירה מדיי ומשעממת. אחת שאפשר לצחוק עליה.

כל הרגשות האלה עולים בי עכשיו, כשהדיסוננס בין כל מה שהאנשים מסביבי (רובם, יש לציין, כי הורי טרם נמנעו מן ההזדמנות לגרום לי להרגיש כמו כשלון) אומרים לי כל הזמן, לבין איך שאני מרגישה בפנים, במיוחד שאני מעבירה חודשים שלמים בלעבוד ולבלות, ולהתאהב, חשוב ללא ספק - אני לא עושה את שעלי לעשות, וחשוב ומפחיד מכך - אני מסתכלת קדימה ואין לי שום מושג מאיפה להתחיל. מאז שאני זוכרת את עצמי הבטחתי שאחרי הצבא אני אעשה את כל שחלמתי, אמרתי לעצמי תמיד שאת יום ההולדת 21 אני לא אבלה כאן.
ובינתיים החודשים חולפים.
עוד רגע חלפו חודשיים מאז יום ההולדת 21 שלי. אין לי כסף, אין לי רשיון, אין לי כרטיס טיסה לשום מקום.
יש לי חברה. יש לי חברים. מקסימים. וכל שבוע אני מגלה בנאדם חדש לחיים שלי.
ועדיין, העתיד חג סביבי כמו בזים כל נבלה.

ובציטוט מטופש לחלוטין....
Your future's so unclear now,
What's left of your career now?
Can't even get a trade in on your smile!

אני סביר להניח אציע נישואין למי שיזהה את זה. :)
ובקיצור, פלא שאני מסיימת ערב בביקור רופא עם זריקת ואליום בתחת?
שלא נדבר על לסביות פסיכיות בראש שמכות אותי על שאני מצילה להן את החיים.
'סעמק.

כיצד יש לקום בבוקר. מלבד עם בחורה במיטה.

היום הייתי תוצאה ולא גורם, והוכחתי לעצמי שכשאני לא נוקטת בפעולה,
אני מממשת את התכונות הכי שליליות שלי.

כל יום שאינני מתחילה בהחלטה אינו שווה לקום בבוקר.