So I hope I never see the Ocean again...

מכתב בנאלי למי שהפרה לי את כל ההבטחות.



רק אל תבטיחי לי שתעקבי אחרי ברחבי העולם.
אל תגידי שאת לא יכולה בלעדי,
ושלא מבריחים אותך בקלות
אם את לא מתכוונת לקיים.

אל תגידי שלא אכפת לך מה ואת תסתדרי ותבואי ותיהי איתי ושאת לא מוכנה לוותר.
אל תגידי לי שזה השלב הזה, between fight or break, אבל את מאמינה שאנחנו יכולות ואוהבות ושנעבור את זה.
אל תגידי אם את לא מתכוונת.
אני יודעת שהיית רוצה. אבל לי זה לא משנה עד כמה
נבגדת
אני מרגישה.

והכי חשוב, אל תגרמי לי להאמין לך.

אל תשכבי לי במיטה ותעירי אותי בנשיקות ובבוקר טוב כבתוכך כבר רוחשים דברים אחרים.
נותנת לי לגעת בך כשאת יודעת שזו הפעם האחרונה, ואני כ"כ לא מודעת אליך. לא מודעת שזו הפעם האחרונה שאני איתך, לידיך, בתוכך, פעם אחרונה שאני טועמת ממך. How far has this thing gone?

האמנתי שאני יכולה לסמוך עלייך.
אין דבר שכואב לי יותר מזה.
תיקון טעות:
אין דבר שכואב לי יותר מהמחשבה
שאני לא אשן איתך יותר. או אנשק אותך. או אראה את התנועה החמודה הזאת שלך עם הלשון תוך כדי שאת מדברת. זה ממש חמוד.
אבל זה יעבור. ואני רוצה להאמין שהכל לטובה.
אבל כדור האש שמנקר בי עמוק בפנים, חופר את הספק והכאב והטירוף, עוד ממאן. ממאן להאמין שהכל היה לחינם, וממאן להאמין שסיבת התפרצותו אולי נעלמה לעת עתה, אך הדיה עוד מהדהדים תופים לצעידתו, רוח למפרשיו.
--------------


אם הייתי שפויה עכשיו
ככה הייתי מרגישה עכשיו:


"Swim"

You keep telling me I'm beautiful
But I feel a little less so each time
Your love is so colorful
It flashes like a neon sign
But I finally drove out where
The sky is dark enough to see stars
And I found I missed no one
Just listening to the swishing of distant cars

I hope I never see
The ocean again
Pushing and pulling at me
As I go deeper and deeper in
Til I'm so far from my shore
So far from what I came here for
I let you surround me
I let you drown me
Out with your din
And then I learned how to swim

שמרו על עצמכן יקירותי.

אנחנו זהב טהור אני אומרת לכם

אנחנו זהב טהור אני אומרת לכם
זהב יצוק
כל נשימותינו סמיכות מפז
אורנו זוהר למרחקים
אנו עוד נצלול את המעמקים
עוד תראו, חברי,
עוד נצלול.

(יש לציין שהשיר הנכחי מתייחס דווקא לכשרון ולכתיבה ונכתב במחשבה על איזי ועלי. אני נדבקת בנרקסיזם מהחברה שלי. )

קשה לי וטוב לי בעת ובעונה אחת. ההתמודדות שלי עם אירה נהיית בו זמנית קלה יותר וקשה יותר, מאחר וככל שהזמן עובר אני מצד אחד מגלה דברים בה שקשה לי לקבל, ובאותה כפיפה (רק באיחור יום יומיים של אכילת סרטים), מגלה שהקושי שלי לא רלוונטי, כי זה שונה אצלה כלפי.
ואני אסביר.
עניין חוסר האכפתיות של אירה אודות מונוגמיה מפחידה אותי. כלומר, המחשבה על כך שהיא לא חולמת על להשאר איתי חמישה חודשים במונוגמיה אם אני אסע לחו"ל קשה לי. כי אני יודעת שלמרות שזה מצביע על קושי שלי, על חוסר בטחון שלי, אין לי שוב כוונה להיות בשום מקום כשאני יודעת שבחורות אחרות עשויות לזיין את החברה שלי.
עכשיו, אינני שוללת כלל וכלל את הרעיון ברמת "כל מקרה לגופו". פשוט, אם הייתי רעות ועומר שנמצאים יחד 7 שנים ולא יכולים להיות מאוהבים יותר, שברור להם שהם רוצים להיות יחד לנצח - הייתי חושבת אחרת לגמרי.
אבל כשהמצב אינו מזכיר ולו במעט את הסיטואציה הזו - פני הדברים שונים לחלוטין.
עם זאת, כששיתפתי את אירה באכילת הסרטים הפרטית שלי, היא השיבה לי ב"את צוחקת? את אוכלת סרטים? כמעט התעלפתי שאמרת שאת חושבת לנסוע לחמישה חודשים! אין מצב שאת עוזבת אותי ככה! אם תלכי ללמוד בחו"ל כמו שאת רוצה אני יוצאת מהצבא ובאה לגור איתך! את חושבת שגם בגרמניה רוסיות הן קופאיות בסופר? כי אם כן, אני מסודרת!".... יש לומר, היא הרגיעה אותי לא מעט. ובקיצור, השקט היחסי הושב על כנו.
עד לסרט הבא? :)
עכשיו רק נותר למצוא עבודה, לעשות רשיון, לעשות כסף, למצוא דירה, להשכיר דירה, ולהתחיל לחיות.
Piece of cake.