דיסוננס קיומי. או משהו.

לפעמים החיים מזכירים לי שלא משנה כמה מוצלחת אני עכשיו,
אני (כנראה) אסחב תמיד את ההרגשה המנקרת של התקופה בה כולם שנאו אותי והייתי לא מספיק יפה, טובה, שעירה מדיי ומשעממת. אחת שאפשר לצחוק עליה.

כל הרגשות האלה עולים בי עכשיו, כשהדיסוננס בין כל מה שהאנשים מסביבי (רובם, יש לציין, כי הורי טרם נמנעו מן ההזדמנות לגרום לי להרגיש כמו כשלון) אומרים לי כל הזמן, לבין איך שאני מרגישה בפנים, במיוחד שאני מעבירה חודשים שלמים בלעבוד ולבלות, ולהתאהב, חשוב ללא ספק - אני לא עושה את שעלי לעשות, וחשוב ומפחיד מכך - אני מסתכלת קדימה ואין לי שום מושג מאיפה להתחיל. מאז שאני זוכרת את עצמי הבטחתי שאחרי הצבא אני אעשה את כל שחלמתי, אמרתי לעצמי תמיד שאת יום ההולדת 21 אני לא אבלה כאן.
ובינתיים החודשים חולפים.
עוד רגע חלפו חודשיים מאז יום ההולדת 21 שלי. אין לי כסף, אין לי רשיון, אין לי כרטיס טיסה לשום מקום.
יש לי חברה. יש לי חברים. מקסימים. וכל שבוע אני מגלה בנאדם חדש לחיים שלי.
ועדיין, העתיד חג סביבי כמו בזים כל נבלה.

ובציטוט מטופש לחלוטין....
Your future's so unclear now,
What's left of your career now?
Can't even get a trade in on your smile!

אני סביר להניח אציע נישואין למי שיזהה את זה. :)
ובקיצור, פלא שאני מסיימת ערב בביקור רופא עם זריקת ואליום בתחת?
שלא נדבר על לסביות פסיכיות בראש שמכות אותי על שאני מצילה להן את החיים.
'סעמק.