אנחנו זהב טהור אני אומרת לכם

אנחנו זהב טהור אני אומרת לכם
זהב יצוק
כל נשימותינו סמיכות מפז
אורנו זוהר למרחקים
אנו עוד נצלול את המעמקים
עוד תראו, חברי,
עוד נצלול.

(יש לציין שהשיר הנכחי מתייחס דווקא לכשרון ולכתיבה ונכתב במחשבה על איזי ועלי. אני נדבקת בנרקסיזם מהחברה שלי. )

קשה לי וטוב לי בעת ובעונה אחת. ההתמודדות שלי עם אירה נהיית בו זמנית קלה יותר וקשה יותר, מאחר וככל שהזמן עובר אני מצד אחד מגלה דברים בה שקשה לי לקבל, ובאותה כפיפה (רק באיחור יום יומיים של אכילת סרטים), מגלה שהקושי שלי לא רלוונטי, כי זה שונה אצלה כלפי.
ואני אסביר.
עניין חוסר האכפתיות של אירה אודות מונוגמיה מפחידה אותי. כלומר, המחשבה על כך שהיא לא חולמת על להשאר איתי חמישה חודשים במונוגמיה אם אני אסע לחו"ל קשה לי. כי אני יודעת שלמרות שזה מצביע על קושי שלי, על חוסר בטחון שלי, אין לי שוב כוונה להיות בשום מקום כשאני יודעת שבחורות אחרות עשויות לזיין את החברה שלי.
עכשיו, אינני שוללת כלל וכלל את הרעיון ברמת "כל מקרה לגופו". פשוט, אם הייתי רעות ועומר שנמצאים יחד 7 שנים ולא יכולים להיות מאוהבים יותר, שברור להם שהם רוצים להיות יחד לנצח - הייתי חושבת אחרת לגמרי.
אבל כשהמצב אינו מזכיר ולו במעט את הסיטואציה הזו - פני הדברים שונים לחלוטין.
עם זאת, כששיתפתי את אירה באכילת הסרטים הפרטית שלי, היא השיבה לי ב"את צוחקת? את אוכלת סרטים? כמעט התעלפתי שאמרת שאת חושבת לנסוע לחמישה חודשים! אין מצב שאת עוזבת אותי ככה! אם תלכי ללמוד בחו"ל כמו שאת רוצה אני יוצאת מהצבא ובאה לגור איתך! את חושבת שגם בגרמניה רוסיות הן קופאיות בסופר? כי אם כן, אני מסודרת!".... יש לומר, היא הרגיעה אותי לא מעט. ובקיצור, השקט היחסי הושב על כנו.
עד לסרט הבא? :)
עכשיו רק נותר למצוא עבודה, לעשות רשיון, לעשות כסף, למצוא דירה, להשכיר דירה, ולהתחיל לחיות.
Piece of cake.